כניסת חברים

שם פרטי
סימה
תאריך לידה
26/1/1920
מקום לידה
דבינסק, לטביה
תאריך פטירה
19/11/1992
מקום פטירה
כפר בלום
בן/בת זוג
גמליאל (גמלי)

סימה נולדה בעיר דבינסק שבלטביה, בבית יהודי חם שקיים ושמר על המסורת היהודית. הוריה היו סוחרים והיו להם ארבע בנות, שלוש מהן הגיעו ארצה, והבת הצעירה נספתה בשואה.

סימה למדה בבית ספר יהודי ששפת ההוראה שם הייתה רוסית. בגיל צעיר היא הצטרפה לתנועת נצ"ח (נוער ציוני חלוצי), ובגמר שנות הלימודים היא יצאה להכשרה בעיר ריגה. היא נשארה שם עד שהסובייטים פלשו ללטביה ב-1940, ואז כל התנועה חוסלה, וגם קיבוצי ההכשרה חוסלו.

סימה נשארה בריגה, ויחד עם כמה חברים מהתנועה ירדו למחתרת. היא הצליחה למצוא עבודה, כי לא רצתה לחזור הביתה וליפול למעמסה על המשפחה. כעבור שנה הגרמנים נכנסו ללטביה והרוסים נסוגו. סימה וכמה מחברותיה הלכו לתחנת הרכבת, וכך החלה פרשת הנדודים שנמשכו שש שנים. התחנה הראשונה הייתה הקולחוז, אבל משם ברחו מהר, המשיכו לאוקראינה, ומשם לעיר קטנה נידחת באורל, קנגיר, עמוק בעורף. סימה נשארה בעיר הזאת קרוב לשנתיים. החורף היה קר וקשה, 40 מעלות מתחת לאפס. היה ברור שהיא לא יכולה להמשיך לחיות שם, ואז היא הצליחה לנצל אחד מחוקי המדינה, חוק השכלה גבוהה, והיא התקבלה בטכניון לטקסטיל בטשקנט, וכך קיבלה שחרור ממקום העבודה. היא חיה בפנימייה וקיבלה כרטיס לחם. האקלים היה דומה מאוד לזה של ארץ ישראל. מכאן היא אכן התקשרה עם הארץ, וגם קיבלה עזרה מ"אונרה", הארגון של האומות המאוחדות, והחיים נעשו קצת יותר קלים. היא וחברותיה חיפשו דרך לעזוב את ברית המועצות ולהיות יותר קרובות לארץ. הדרכים היו רבות ומשונות.

היות וסימה הייתה חברת התנועה והרבה שנים בהכשרה, ניתנה לה האפשרות להגיע ארצה בדרך קלה יחסית. באוגוסט 1947 היא הגיעה יחד עם אחותה למרסיל לדרום צרפת, וכעבור כמה חודשים עלתה על אנייה שהביאה אותה ארצה. גמלי, בעלה, הגיע ארצה כעבור שנה מקפריסין. הקשר עם כפר בלום היה לה עוד מההכשרה, ולכן הגיעה ישר לכפר בלום.

בקבוץ השתלבה סימה במהרה בעבודה ובחיים. היא הייתה בחורה חזקה, בעלת תושייה וידעה לכבד אנשים ולקשור קשרים. תחילה עבדה שנים במסירות ובהצלחה בבתי הילדים. לאחר מכן ריכזה במשל שנים רבות את חדר האוכל. בעבודתה זו התגלתה סימה בכל כישוריה – במרץ, ביעילות, בתושייה וברוח טובה, ויכולת ארגון מרשימה. לאחר מכן עברה סימה לעבוד במפעל, ונדמה שהיא הייתה החברה הראשונה שפרצה את המחסום הגברי של עובדי המתכת והאלקטרוניקה. במפעל התמידה במשך שנים, עד שתקפה אותה מחלתה הקשה.

עם כל פעילותה ועבודותיה הייתה סימה אם נאמנה לשלושת ילדיה, ורעיה מסורה. היא הייתה עקרת בית למופת, ומשענת איתנה לאחיותיה הבוגרות ממנה. גם בתקופת מחלתה נאבקה סימה באומץ, בעוז וברוח איתנה, כשהיא משתדלת לשמור על אופטימיות ותקווה.

המחלה הכריעה אותה לאחר שנת סבל קשה, והיא בת 72.

חבריה הרבים לא ישכחוה.

יהי זכרה ברוך.

הדלקת נר זיכרון