כניסת חברים

שם פרטי
חמדה
תאריך לידה
29/10/1917
מקום לידה
לידס, אנגליה
תאריך פטירה
12/11/1993
מקום פטירה
כפר בלום

חמדה נולדה בלידס, בצפון אנגליה, עיר שבה התיישבו מספר רב של מהגרים יהודים מרוסיה ומפולניה לפני מלחמת העולם הראשונה. הוריה באו מביאליסטוק וניסו להתפרנס מחנות לספרי קודש וספרי עברית ואידיש, אך אביה נאלץ לעבוד כחייט בבית חרושת גדול לפרנסת המשפחה, והאם נשארה לדאוג לחנות, בנוסף לטיפול בתשעת ילדיהם. למרות הקשיים, כל הילדים זכו לחינוך טוב, והיו תלמידים מצטיינים. האח המבוגר היה פרופסור לפיסיקה ועבד שנים רבות במכון לחקר הגרעין שבהרווארד. אח אחר היה רופא ילדים ופרופסור בבית ספר לרפואה בליברפול, ואחר צעיר יותר היה צייר. גם חמדה הייתה תלמידה מצטיינת, בעלת הישגים רבים, ותמיד ערה לכל המתרחש, אך לא חשבה על קריירה באנגליה. היא חיפשה ומצאה את ייעודה בתנועת הנוער היהודי ציוני, קודם ב"הבונים" ואחר כך ב"החלוץ".

בשנת 1939, קצת לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עזבה חמדה את בית הוריה והצטרפה לקבוץ הכשרה "חוות דוד אדור" בדרום אנגליה. שם עבדה בכל מקום אפשרי, ברפת, בשדה ובמטבח, והוסיפה רבות לחיי החברה בתכונותיה היפות, בחכמה, בעליזות, בהומור ובשפע מרץ, תמיד מחייכת, ולא היה דבר שלא הייתה מוכנה לקחת על עצמה.

בסוף המלחמה, הגיעו לאנגליה בני נוער ממחנות הריכוז ברגן-בלזן ואושוויץ. תנועת "הבונים" פתחה להם מעון, וחמדה עבדה אתם בתור מטפלת, מסורה ודואגת, וכולם הכירו לה תודה במשך שנים רבות לאחר מכן על יחסה החם והלבבי.

בשנת 1946 חמדה החליטה לעלות ארצה בעלייה ב', עלייה "בלתי לגאלית, כי לא הייתה אז אפשרות אחרת. היא הגיעה לעיר הנמל לה-סיוטה בדרום צרפת ועלתה על אנייה קטנה ורעועה, בה דחסו 750 מעפילים, רובם ככולם פליטי השואה, בצפיפות איומה.

קרוב לחופי ארץ ישראל האנייה נתפסה על ידי הבריטים, שניסו למנוע עליית היהודים. כל המעפילים הועברו לקפריסין והוכנסו למחנות שהוקמו במיוחד על ידי הבריטים. חמדה, יחד עם קבוצה של כ-30 חברי התנועה מאנגליה, עזרה בהתארגנות הפנימית של המחנה, בחלוקת האוכל, במרפאה המקומית שהם בעצמם הקימו, בהפגנות מחאה נגד הבריטים, בארגון חוגי לימוד ופעולות תרבותיות בין המעפילים. כעבור ארבעה חודשים, בדצמבר 1946, חמדה הצליחה סוף סוף לעלות ארצה, ומיד הגיעה לכפר בלום, שם היו לה הרבה ידידים ומכרים מימי הנעורים.

חמדה נכנסה לחיי הקבוץ בשמחה ובמרץ, גם בעבודה וגם בחברה, נוכחותה הייתה מורגשת. היא עבדה בחריצות וביעילות, במסירות ובאחריות בתנאים קשים ופרימיטיביים. היא עבדה כמה שנים ברפת, בחליבת ידיים, והוסיפה הרבה לאווירה הטובה של הצוות הקטן. אחר כך עבדה במאפיה, גם כן בעבודה פיסית קשה, ולאחר מכן בגיהוץ. במשך שנים גיהצה את בגדי הילדים, ועשתה זאת במרץ ובתבונה כמו כל עבודה שהיא עשתה. היא הפכה את זה לענף יוצר ממש, ותוך כדי עבודה הייתה מפזמת לעצמה קטע של ברהמס.

בין היתר, חמדה הייתה מומחית לסריגה ומלאכת יד, וגם לאפיית דברי מאפה מיוחדים, שהייתה מכינה לכל מסיבה. היא תמיד התלבשה בטוב טעם, קראה הרבה, וידעה להתבטא בפקחות ובחריפות על נושאים פוליטיים, ועל המצב בארץ בכלל ובקבוץ בפרט. דירתה הייתה אסתטית וביתית, והיא טיפלה במקצועיות בגינה ובצמחים ליד הבית.

חמדה הייתה גרושה, ונשארה לבד מתוך בחירה. אך היא לא הייתה בודדה. כל החברים היו ידידיה, והיא נהגה לבקר חבר בזמן של שמחה מיוחדת, או במאורע כלשהו, ובידה מאפה מיוחד או שי מתאים. היה לה בית חם, והדלת תמיד הייתה פתוחה לאורחים הרבים שמצאו על השולחן כוס תה אנגלי, ועוגיות מעשי ידיה. בכל אירוע קיבוצי הייתה מוכנה לתת יד ולעזור, בשמחה או באבל.

כשחמדה חלתה, היא הצטערה בעיקר על חוסר יכולתה לעבוד. היא אכן ניסתה במקומות שונים, אך בריאותה הייתה רופפת מדי. בזמן מחלתה הארוכה לא התלוננה, למרות הכאבים הקשים שפקדו אותה, ולא היו לה טענות או ביקורת על עצם מחלתה ועל מר גורלה. היא נאבקה במחלות באומץ ובגבורה, בשקט ובאצילות נפש, עד שכוחותיה עזבו אותה, ולא יכלה עוד.

נזכור אותה מחייכת, עליזה ורעננה.

יהי זכרה ברוך.

הדלקת נר זיכרון