כניסת חברים

"מתקבצים לחינוך": מפיחים חיים בחינוך הקיבוצי
תוכנית לימודים חדשה במכללת "סמינר הקיבוצים" מפיחה חיים בחינוך הקיבוצי - לא בהתרפקות על מה שהיה, אלא במה שיכול וראוי שיהיה.

מתוך אתר MYNET.

כתב: ארנון לפיד

"ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה", מצטטת בחיוך פרופ' אסתר יוגב. ה"מצעד" הוא החינוך הקיבוצי, שהיא מבקשת להפיח בו חיים ולהתאימו לזמן ולנסיבות המשתנים, באמצעות תוכנית לימודים חדשה שנפתחה השנה במכללת "סמינר הקיבוצים". את התוכנית, "מתקבצים לחינוך", יזמה יוגב (כפר מנחם), רקטורית של המכללה, לאור השינוי במעמדה של המכללה - המעבר מתאגיד של התנועה הקיבוצית אל סמכות הות"ת, ו"כדי להוכיח שאכפת לנו".

מדובר בתוכנית רב-שנתית, שלומדים בה 25 סטודנטים להוראה, הרואים את עתידם בחינוך הקיבוצי על כל מסגרותיו - הגיל הרך, הגן, היסודי, העל-יסודי, והבלתי-פורמלי.

 

זו הנשמה לרעיון גוסס?

אסתר יוגב: "זה צעד שנועד להערכה ולבדיקה מחודשת שלנו עם עצמנו: מהו חינוך קיבוצי? לא רק מה שהיה, אלא מה שיכול וראוי שיהיה, לנוכח המציאות. יש כאן ביטוי לרצון ולהכרה בצורך לחדש ולהתחדש, ולא במחיר ויתור על החיבור לשורשים, לבסיס, וזה משלים את העבודה שעושה במכללה, בשיתוף עם מכללת 'אורנים', קבוצת חקר של מרצים, רובם דוקטורים, מתחומים שונים, שהחינוך הקיבוצי מעניין אותם וקרוב ללבם".


על השאלה אם עדיין יש בכלל חיה כזאת, חינוך קיבוצי, עונה יוגב: "בגיל הרך, ודאי. בכיתות היסוד - חלקית, ובעל-יסודי - כבר לא, מלבד החינוך הבלתי-פורמלי. הסטודנטים שלנו", היא מסכמת, "אמורים להיות סוכני השינוי. יש פה בהחלט ראייה אופטימית".

 
לכוון אל העתיד

על אותה שאלה - אם יש חיה כזאת - עונה נירה ואלה (יוטבתה), המרכזת האקדמית של "מתקבצים לחינוך": "זו שאלה מורכבת, שאין לנו תשובות ברורות עליה, בגלל כל מיני שינויים דיפוזיים.

 

"אבל כן, אין ספק שישנם עקרונות של חינוך קיבוצי, כפי שניסח אותם מעצבו, מרדכי סגל: נקודת המוצא - חינוכו האישי והחברתי של הילד בקבוצתו החינוכית; אחריות הקיבוץ לחינוך - סביבה (והוראה) מחנכת, תוך קיום קשר הדוק ויומיומי עם הקהילה; אחדות הגורמים השותפים לתהליך החינוכי בבית הילדים (בשיתוף בית ההורים), ושילוב בין הלימודים לחיי החברה והעבודה, ובין המרכיבים הפורמליים והבלתי-פורמליים.

 

"אנחנו רואים שבמערכות החינוך בארץ", אומרת ואלה, "חוזרים ומאמצים, בדרגות ובאופנים שונים, גישות הוראה מהחינוך הקיבוצי - שיטת הנושאים, למידה פעילה בקבוצות - דברים שלא אנחנו המצאנו, אבל אצלנו טופחו והשתרשו. אנחנו מדברים על חינוך שמאפשר יותר אוטונומיה בתוכנית הלימודים, וגם של המורה כמחנך. אוהבים להשמיץ אותנו, אבל העקרונות חיים, גם אם לא מגדירים אותם בשם".

 

בשנה א' של התוכנית הרב-שנתית ילמדו הסטודנטים את יסודות החינוך הקיבוצי, ובהמשכה, אומרת נירה ואלה, יתמקדו, ויתקדמו "תוך כדי תנועה", בהפיכתם רלוונטיים לימינו. "איננו רוצים להתרפק על העבר, אלא לכוון אל העתיד. ממה שהספקתי להתרשם, הסטודנטים מבינים את המצופה מהם. יש להם ברק בעיניים, וניכר שהחומר והאתגר מדברים אליהם".

 

מה ייחשב מבחינתך כהצלחה?

נירה ואלה: "המשך העיסוק בחינוך הקיבוצי, וקידומו, תוך התאמתו לחיינו כיום. אני מייחלת שהתוכנית תשפיע על מעגלי הסטודנטים, על המכללה, ועל החברה הקיבוצית בכללה. איננו חותרים למהפכות גדולות, אלא רק להחזרת העקרונות החינוכיים המאוד משמעותיים, לשיח הקיבוצי. חינוך קיבוצי אינו רק לרוץ יחפים בחוץ".

 
להחזיר את הצבע

אדם הישראלי (גבעת חיים איחוד), שריכז בעבר את ההדרכה ב"המחנות העולים", והיה ממקימי תנועת הבוגרים שלה, וממייסדי קיבוץ נערן, הוא כיום איש היחידה למעורבות חברתית והפקולטה לחינוך במכללה, שמוביל את בניית התוכנית "מתקבצים בחינוך", ומלמד בשנה הראשונה של מחזור א'.

 

"בשנים האחרונות", הוא מסביר, "ניתן לזהות ניצני יציאה מהמשבר המתמשך שחוללה ההפרטה בקיבוצים, והתחדשות של הקיבוץ, שבאים לביטוי בקליטה, בהתייצבות כלכלית, בבהירות רבה יותר מבחינה ארגונית. אחת התופעות המשמעותיות המעידות על כך, היא צמיחת דור חדש של משפחות צעירות בקיבוצים, שהגיעו ליישובים, או חזרו אליהם, בין השאר מתוך ההערכה הרבה למערכת החינוך שקיים הקיבוץ.

 

"גם בעיר מתחזק 'המותג' של החינוך הקיבוצי-קהילתי. חפש בגוגל 'גן קיבוצי', ותגלה שבערים רבות פועלים גנים ומסגרות חינוכיות כאלה. לא חסרים גם חיבורים בין החינוך הקיבוצי-קהילתי, לזרמים עכשוויים של חינוך, כגון החינוך הדמוקרטי, הפתוח, האנתרופוסופי, ועוד".

 

התוכנית החדשה, אומר הישראלי, אינה רק תוכנית של לימוד, מחקר והכשרה, ברוח החינוך הקיבוצי-קהילתי, אלא הזדמנות של ממש להחזיר את הצבע לפני העוסקים בחינוך בקיבוצים וביישובים הקהילתיים. "יש כאן אמירה של מנהיגות חדשה - והמחזור הראשון בהחלט מורכב מהחומרים הללו - שמבקשת להתאים את הרוח החינוכית למציאות של ימינו, ולסלול דרך חדשה. מדובר בעמדה שונה, לא רק פנימה ביחס לילדים, להורים ולקהילה בקיבוץ, אלא גם החוצה, מול גופי המדינה.

 

"החינוך שלנו עומד על סף ייבוש מכוון באמצעות אינסוף חוקים ותקנונים, שלא מאפשרים לו להתקיים. גננת בקיבוץ שתרצה, למשל, לקיים חצר גרוטאות, טיול, בריכה, טאבון עם פיתות בפסח - כמעט מסתכנת בעבירה על חוקי משרד החינוך. התוכנית החדשה נועדה, לפיכך, גם לחזק את עמדת המערכת הקיבוצית מול המדינה והתהליכים הללו, ולאפשר לסוג החינוך הזה להתקיים ולפרוח, תוך התאמתו למציאות כיום".

 

מיהם הסטודנטים בתוכנית?

אדם הישראלי: "מרביתם בעלי זיקה אישית לחינוך הקיבוצי-קהילתי. כולם נגעו בחינוך הקיבוצי בדרכים שונות - חלקם גדלו כבני קיבוץ, וחלקם הגיעו דרך תנועות הנוער, גרעיני נח"ל, שנת שירות, או קשר משפחתי".

 

כיצד ניתן להתאים את החינוך הקיבוצי לזמננו ולמקומותינו?

"מתברר שקשת הדעות והרעיונות בנושא הזה מאוד רחבה, ובכל זאת ישנם כמה עקרונות המשותפים לכולם, והתוכנית שלנו עוסקת במגוון הזה. במהלך הלימודים, הסטודנטים יתנסו ויפתחו רכיבים שונים, שמטרתם לקיים חינוך קיבוצי-קהילתי כיום.

 

"אלה יכולים להיות פעילויות שמחברות את הקהילה לחינוך, הוראה לפי 'שיטת הנושאים', פתרונות עדכניים לשילוב ילדי החינוך המיוחד בקיבוץ, דרכים לשלב את 'ההורים החדשים' בעיצוב מערכת החינוך של ילדיהם, בניית מודלים של חיבור תנועת הנוער לקיבוץ, ועוד".

 

אלה גם האפשרויות שבאות בחשבון גם מבחינתו של רותם חרובי (25, בארי). אחרי שהדריך כמה קבוצות בקיבוצו, התחיל באוקטובר לימודי תואר בחינוך דמוקרטי בשילוב ניהול עסקי, בסמינר הקיבוצים. שיתוף הפעולה בין המכללה לתנועה הקיבוצית, הוא שמשך אותו ל"מתקבצים לחינוך", כמו גם האפשרות להרחיב, להעמיק ולהעשיר את הידע שלו.

 

"כולנו חושבים שאנחנו יודעים מה זה החינוך הקיבוצי, אבל לא בטוח שזה כך.

כמה מהעקרונות אני מכיר ממה שחוויתי בקיבוץ: חינוך רב-גילי מגיל אפס עד 18, ליווי של המערכת, מעורבות בקהילה, הדגשת ערך העבודה, שילוב החינוך הבלתי-פורמלי בחינוך הפורמלי. זהו בערך".

 

והוא זכור לך לטובה?

רותם חרובי: "חלק כן, חלק פחות. זה מה שאני בודק עכשיו עם עצמי, כולל החסרונות, כמו פחות מדי מקום לאינדיבידואל".

במהלך ארבע שנות התוכנית הוא מקווה להיות "סגור עם עצמו" לגבי העדפותיו המקצועיות בעתיד. "כרגע פחות מושכת אותי המסגרת הבית-ספרית, ויותר מושך החינוך הבלתי-פורמלי, והיציאה אתו החוצה, לקהילות מחוץ לקיבוץ, וגם להביא דברים מהחינוך הלא-מוסדי אל תוך הקיבוץ. נראה לי שהדרך היא דו-סטרית".