רותי נולדה באנגליה למרים, אמא חד הורית, בשעה שצרוף המילים הזה אפילו עוד לא היה קיים. הן עלו לארץ בשנת 1948, והגיעו לקיבוץ כפר בלום, בו פגשה מרים את חבריה מההכשרה. רותי הייתה ילדה שונה, בתקופה בה החינוך משותף היה אינטנסיבי מאד, עם מחנכים בעלי רצון טוב, אך לא יותר מדי ידע והבנה בחינוך מיוחד, עם ילדים נערים מחוספסים שלא למדו חמלה
למרות כל הקשיים, היו לרותי כוח וחכמה למצות עד תום את אשר היה לה. כוח שלא לשקוע ברחמים עצמיים על האין, וחכמה להפיק תועלת מהיש.
רות לא ביקשה הנחות, וגם לא קיבלה. היא שירתה בצבא – שירות צבאי מלא. כפר בלום, היה הבית של רות במלוא מובן המילה, בית שהיא אהבה, הכירה, בית מלא
חברים שחלקו אתה את חייה. היא עבדה בנוי, היא חילקה עיתונים, היא הייתה אחראית על תיקוני רדיו וטלוויזיה, ועד ליומה האחרון הייתה אחראית על התקנות ותיקוני גז. כאשר סיימה את עבודתה בבית הספר היסודי, עברה לעבוד ב”ידי זהב” ושם התקבלה בחום רב ובהרבה הערכה.
רותי היתה מקור ידע עצום בכל הנוגע לספורט בארץ ובעולם. היא הייתה חובבת ספורט, ונחשבה ל”אוהדת מספר אחד” של קבוצת הגליל העליון. ספורטאי הגליל מכל הגילים הכירוה והעריכוה, בשל התמדתה, הבנתה, ומסירותה לקבוצה.
רות חיה את חייה בטוב. טוב עם עצמה וטוב עם הסובבים אותה, החיים עניינו אותה, והיא השתמשה בהזדמנויות שנקרו בדרכה כדי למצותם. רות נסעה לכל טיול של המועצה או של הקיבוץ, הלכה למסיבות והופעות, למשחקי כדורגל וכדורסל.
רות מצאה עניין והנאה גדולים בספורט, היא קראה עיתוני ספורט, היא הבינה את נבכי הכדורגל והכדורסל, ויצרה קשרי שיחה ועניין משותף עם רבים מכל הגילים מסביב לאירועים.
רותי שמרה על קשרים עם אנשם מכל הגילים. לכל אחד הייתה “הרותי שלו”. היא אהבה לעזור לאנשים, במיוחד קשישים, בשקט וללא פרסום. כשרות למדה להשתמש במחשב, היא יצרה באמצעותו עוד קשרים עם עוד אנשים.
כן, מי שמעניק העניק לה כוח וחכמה למצות את החיים במלואם.
יהי זכרה ברוך.
רות מתה בחטף, כשעוד כל כך הרבה הנאות היו מזומנות לה. ולי כבר לא הייתה ההזדמנות להיפרד כיאות מחברה לדרך.
רות, רותי, הבית שאהבת ואהב אותך יֶחסַר אותך.
ינעמו לך רגבי עפרך.
