הקבוץ האנגלו-בלטי קיבל את התוספת “אמריקאי” עם הצטרפותם של בוגרי “הבונים” מארצות הברית, שרותי הייתה מוותיקיה. רות הייתה מוכרת כבת מברוקלין שבניו-יורק. שנתיים לפני יסוד “הבונים” הייתה רות עמוד התווך של בנות במועדון צעירי פועלי ציון והייתה ידועה כרותי, ומאז אין רות, ישנה והייתה רותי. באותה תקופה היה הריקוד המודרני וריקודי ארץ ישראל מרכז ההתעניינות של הקבוצה. המקום הכי מתאים לכינוס הבנות התוססות היה מחנה הקיץ שנקרא “קמפ קבוצה”. שם ב-1935 נפגשה רותי עם גו’ ומאז משפחת קריידן והתנועה הקיבוצית התמזגו לנצח.
השנים הראשונות בקבוץ היו קשות מאוד לכל עולי ארה”ב, אבל רותי לא הסכימה להתפנק. כמו כולם עבדה היכן שהיה דרוש בהבדל אחד: מעולם לא התלוננה, והחיוך לא מש מפניה. כאשר הפירוד שלה מג’ו היה בלתי נמנע בעקבות המלחמות והתפקידים שלו בצבא הבריטי, בצה”ל ובנסיעותיו המרובות, רותי נשאה במשימות הנוספות בשקט, ביעילות ובהתרוממות רוח, למרות הבדידות. כדבריה, “היו שנים קשות, חיינו בדוחק, עבדנו הרבה, אבל זאת הייתה תקופה יפה”.
לימים סודרה רותי לעבוד במחסן הבגדים ובמשך ארבעים וחמש שנה התמסרה לענף יום יום. חלו תהפוכות במחשבה ובביצוע נוהלי המחסן, באו והלכו חברים וחברות, שונו אביזרים, בניינים החליפו צריפים – השינויים שקפו מהפכות. לא רותי. אותה מסירות, אותו סבר פנים מאיר עיניים, אותה התחשבות בבעיות הזולת, אותה התלהבות לקידום והתפתחות.
עם כל זה הייתה רותי עסוקה בתחביבים. הייתה תקופה ממושכת הצלמת הרשמית של הקבוץ. סרגה, עיבדה עורות, ריקוע נחושת, אפילו עשיית נעליים. אפתה לילדים, לנכדים ולבעלי השמחות ולשכולים. מתי נחה הייתה תעלומה, עד שבשנים האחרונות פקדוה מחלות, ורותי החייכנית הפעלתנית נאלצה לפרוש, לשכב ולאגור כוחות.
את רותי ראו בכל אירועי הקבוץ. לאחר פרישתה מהמקהלה נהפכה לאחת מקהל הצופים.
בשני עשוריה האחרונים הייתה רותי מכורה למשחק שבץ-נא (סקראבל). המשחק נשען על מקוריות וזיכרון, והוא סיפק נחת למשתתפים.
רותי הייתה אם לתפארת וסבתא נהדרת. עוגותיה היו מפורסמות.
ביומה האחרון עבדה כרגיל ופתחה את המחסן בשעה חמש בבוקר. היא הספיקה לשחק סקראבל, אפתה עוגיות. ביחד עם ג’ו טיילו לראות את הבנים והנכדים. הייתה לה הפתעה מרגשת מאילנה שבאה לביקור עם דני. היה יום נפלא.
באותו לילה שכבה לישון, גנחה ונשמתה פרחה. “מוות צדיקים” נאמר, וכך מתאים לה ולחייה.
יהי זכרה ברוך.
