נוגה ליבנה

05.03.1947 – 14.07.1946
 
בת אפרים וצפורה
דברים שנכתבו שנה למות נוגה על ידי אביה. 26.3.1948
מה מהר חולף הזמן. הנה חלפה שנה, מאז נקטפה נוגה מאתנו. כפרח זה הנקטף ונובל, כן נקטפה גם היא, הקטנטונת, הרכה וענוגה. כשמה כן הייתה לנו – כולה נוגה בהיר, כולה עונג ורוך. עיני התכלת שלה ותלתליה הדלילים והבהירים! ואיננה עוד.
כאלה באביב ימותו – כאלה גם עליה נכתב הדבר. ובכו שמיים באותו יום, יום סגריר של אביב מוקדם, והתפלץ הלב על האבדה היקרה, על הגופה הקטנטונת שלא הספיקה לחיות אפילו שנה אחת ושכבר טומנים אותה באדמה השחורה, הלחה, על חופי הירדן העתיק.
אך יתכן ואות הוא, יתכן כי זה הוא ברית-הדמים לי, לנו, שכרתנו עם אדמה זו, אדמתנו. לנצח. קשר בל ינתק. את המקום לא נעזוב. כך ציוו לנו שלושת הקברים של ילדינו שהלכו ללא עת, כך מצווה עלינו הקבר של חברתנו שנכרת אך לפני שבוע. כאן לחיות, מכאן לא לזוז עד הסוף. ברית עם אדמת המולדת.
יהי זכרה ברוך.
התחבר אל האתר
דילוג לתוכן